ראיון עם החלילן, המלחין והמעבד מתן קליין

(צילום תמונת שער: פטר ויט)
את סאונד החליל הייחודי והמרגש של מתן קליין שמעתי לראשונה במופע מחווה לצ'יק קוריאה בשבלול לפני כשנתיים. השם שלו חתום על מגוון פרויקטים בשנים האחרונות – כמלחין ומעבד, כנגן וירטואוז במופעים שונים (מיקי גבריאלוב), וכאיש חינוך בתלמה ילין ומוסדות מוזיקליים נוספים.
ישבתי איתו לראיון אישי, רגע לפני יציאה לסיבוב הופעות באירופה.

אז למה דווקא חליל צד?

בגיל 7 התחלתי ללמוד פסנתר ואחרי תקופה שלא הרגשתי ממש חיבור אמא שלי הביאה אותי למורה לחלילית.
באותה תקופה אבא שלי נתן לי במתנה חליל שהוא קנה לי בחו"ל ומשם הכל התפתח.
התחלתי לנגן בתזמורת הנוער בירושלים והתקדמתי במעלה ה"דרגות".
בכיתה י' התחלתי לעבוד עם מורה מאוד יסודית (עדית שמר האלופה) שתיקנה אצלי המון דברים מבחינת הפקת סאונד, והיא זו שדחפה אותי לעזוב את התזמורת וללכת לכיוון של סולן.

מתי הבנת שאתה רוצה להפוך את המוזיקה לקריירה?

בתחילת השירות הצבאי שלי שירתתי בחיל המודיעין, הייתי מתאמן על החליל בלילות, ושומע המון דיסקים.
בערך באמצע השירות הצבאי הבנתי שהמוזיקה זה הכיוון בשבילי, שזה מה שכיף לי לעשות.
ביקשתי מהמפקד שלי (היום פרשן מאד בכיר לענייני ערבים) לעבור לחיל החינוך, דבר שהתממש לאחר כמה זמן.
כשלא קראו לנו להופיע הייתי פשוט בא למשרד, פותח את החליל ומתחיל להתאמן.
הצבתי לעצמי אתגר – ללמוד בעל-פה עשרה סטנדרטים, ואז עוד עשרים, ולאט לאט הדברים התחילו להבשיל.
כשהשתחררתי מהצבא נרשמתי לאקדמיה ועשיתי שנה אחת בירושלים, שבמהלכה נציגים מברקלי באו לארץ לעשות בחינות.
ניגשתי בנובמבר וכבר בדצמבר הגיע מכתב שהודיע התקבלתי על מלגה. זה היה יום מאוד קסום מבחינתי, כי הבנתי שהנה מגיע הצעד הבא.

הלימודים בברקלי

בברקלי למדתי לימודי תואר, אז בנוסף ללימודי המוזיקה היו מלא נושאים שלא היו קשורים לתחום.
אני שמח שזה המסלול שבחרתי, לא רק בגלל התעודה עצמה, אלא בגלל שכל נושא שלמדתי העשיר אותי בצורה אחרת.
זה משונה כי נוצרים מצבים שבהם אתה לא רק יושב להתאמן על הכלי (והתאמנתי המון), או לומד תיאוריה מוזיקלית, או מנגן באנסמבל או מקליט, אבל יצאתי מברקלי בתחושה שזה נתן לי משהו, מעין סימביוזה בין תחומית.
המטרה שלי הייתה לסיים את הלימודים תוך שנתיים, ובאמת בסיומן עברתי מבוסטון לניו-יורק.

ניו-יורק

מהיום הראשון בבוסטון כל מה שחלמתי עליו זה לעבור לניו-יורק, ושם גרתי 10 שנים.
בתקופה הזאת הוצאתי אלבומים והתעסקתי ביצירה מקורית, אבל גם הייתי מעורב בכל מיני פרויקטים שונים ומשונים כדי לשרוד ולא תמיד ניגנתי מוזיקה שאהבתי לנגן.
הייתי עובד הרבה מחוץ לעיר עם כל מיני הרכבים, והיינו מופיעים בכל מיני קהילות יהודיות ברחבי אמריקה.
הייתי בסוג של אזור נוחות אבל ההרגשה הייתה לפעמים כמו משחק של "נדמה לי", כאילו הייתי ליד הדברים.
הבנתי שאני צריך להתניע מחדש, כמו שעשיתי באמצע הצבא ואז באמת חזרנו לארץ.

החזרה לארץ ונקודת המפנה בתלמה ילין

הרגשתי שהגעתי למקום שהכרתי מעולה, ולא הכרתי.
זה נשמע משונה אבל כשאתה חוזר אחרי 12 שנים (לא כולל ביקורים וגיחות) ככה אתה מרגיש.
כשחזרתי לארץ ראיתי שכולם מלמדים, שזה אחד הדברים שלא עשיתי בכלל בארה"ב.
המפנה מבחינתי הגיע כשהתקבלתי ללמד ולהדריך הרכבים בתלמה ילין.
מצד אחד הגעתי עם ניסיון של הרבה שנים ועם הסאונד שלי ומצד שני התחושה האישית שלי בהתחלה כשניגנתי עם התלמידים היא שיש חלודה שאני חייב להסיר.

הסאונד האישי שלך הוא שלך – אף אחד לא יכול להפיק אותו בדיוק כמוך או לקחת אותו ממך, אבל הטכניקה מאפשרת לך להוציא את מי שאתה, להביא לידי ביטוי את האישיות שלך בצורה בהירה.
רצתי הביתה והוצאתי את הספרים של ברקלי, בערך 15 שנה אחרי שהשתמשתי בהם בפעם האחרונה.
הגעתי להחלטה שאני הולך לסגור את הדלת ולשים אוזניות, לתת לפלייבק לרוץ ולנגן עד שאני מרגיש שזה הולך להיות שלי. עד אותו רגע חייתי ליד זה, ניגנתי בכאילו. עכשיו אני הולך לקחת את זה.
אני חי לא בגיל הכרונולוגי שלי, אני חי בלי גיל.
ואז זה קרה לי, הסוויץ' הכי משמעותי.

אחרי כמה זמן התלמידים שאלו אותי אם אני גם כותב. אמרתי להם "בטח" והשמעתי להם יצירה מלפני 12 שנה בערך שכתבתי בבוסטון.
הם אמרו "איזה יופי! ומה כתבת בשבוע שעבר?"
אמרתי להם שלא כתבתי כלום בשבוע שעבר וכשחזרתי הביתה באותו יום התחלתי שוב לכתוב.

ברגע שזה קרה לי בתחום הנגינה והכתיבה שהתפתחה, התחיל להצטבר חומר והבנתי שהכיוון הוא להוציא אלבום של חומר מקורי של אמת אמיתית, מזוקקת, כל צליל צריך להיות מנוסח כמו שצריך.
והכל קורה בתהליכים – לימוד המוזיקה חשף אותי לאש שנובעת מתוך חיפוש, גם בגיל היותר מבוגר.
אני צריך לבוא לכיתה ולספק את הסחורה אחרת זה לא קורה, זה חייב להיות אמיתי.
יש שם משהו מאוד גולמי וראשוני, בלי מסכות.

על מה אתה עובד בתקופה האחרונה?

בתקופה האחרונה יש לי שני פרויקטים עיקריים.
האחד זה פרויקט עם אוריה מדר של פאנק-ג'אז מקורי שנקרא Spice’n’Space, איתו אנחנו יוצאים בקרוב לסיבוב הופעות בגרמניה ואיטליה.
ביקורת של יוסי חרסונסקי על הפרוייקט

הפרויקט השני הוא עם חזי חאיט ונקרא ZURHUB (שילוב של "צור" בעברית ו- Hub בפורטוגזית – "מרכזי"), שבו אנחנו מלחינים מוזיקה ברזילאית חדשה.
חזי ואני מנגנים ביחד יותר מ- 25 שנים חומרים ברזילאים, אז יש לנו באצבעות את כל ההרמוניות והניואנסים.
זה התחיל בתור ניסוי, כתבתי משהו על בסיס שיר שהולחן לפני הרבה שנים ויצאו מזה יצירות מאד מגניבות ומיוחדות.
יש לנו עיבודים מיוחדים לקטעים, לדוגמא שיר אחד של ז'ובים (לא אגלה לך איזה) שהעיבוד שלו הפך כבר ליצירה חדשה שאולי אפילו הוא לא היה מזהה, ועל זה כתבתי מנגינה חדשה שהפכה את זה למשהו שלי לחלוטין.
בכלל, כל המלודיות, העיבודים והאינטרפרטציות בפרוייקט הם במאה אחוז מקוריים.

מעבר לזה כל הזמן קורים דברים – הרביעייה שלי (רביעיית מתן קליין), מופע מחווה לצ'יק קוריאה, מופע מחווה להרמטו פסקואל, מופע מחווה ל- Jethro Tull, מופע עם עיבודי כלי נשיפה שכתבתי לשירים של מיקי גבריאלוב (איתו אני מנגן כבר 12 שנים) שביצענו כמה פעמים (קראנו לזה ג'אזריאלוב), הפרוייקט של הרכב "ארבעה חלילים" שבו פירקתי לגורמים את השירים של The Sounds of Music, לקחתי את הליינים של המנגינה והלבשתי עליהם כל מיני אלמנטים אסוציאטיביים, גרובים ושיבושים (את My Favorite Things רציתי להשאיר נאמן לגרסא של קולטריין ומק'קוי טיינר כמובן, את העיבוד למופע כתב טוקי שטרן). בפסטיבל החליל 2023 עשינו איחוד עם המופע הזה.
אני כל הזמן רוצה לחדש, זה מעניין אותי ואני רוצה לכתוב מוזיקה חדשה, לשתף פעולה עם אנשים מגניבים.

אמנים ואלבומים שאתה אוהב במיוחד

הייתה לי תקופה ארוכה שהתבאסתי שאני לא חי בסבנטיז.
בתקופה הזאת הג'אז התחשמל וכל הסגנונות המוזיקליים התמזגו, יש כמה דוגמאות למוזיקאים שעשו את זה ממש טוב.
הרבי הנקוק בעיני הוא ענק ולא רק בגלל הסאונדים המגוונים שלו, אלא בראשונה כי הוא בעיני מלך הפרייזינג.
הוא יודע להשאיר ספייס, שזה דבר כ"כ עיקרי בסולואים שלו, והוא מלחין דברים על המקום.
כמעט כל סולו של הרבי הנקוק יכול להיות יצירה בפני עצמה.
בהקלטות המיתולוגיות שלו מהסבנטיז אתה מבין כמה רחוק ועמוק הוא יכול לצפות את הדברים, הפרספקטיבה שלו פשוט עצומה.

יש אלבום של Weather Report שנקרא Mysterious Traveler.
יש שם אפלוליות וגרוב מדהים. לשם אני יכול ללכת כשאני במצב רוח מהורהר.

בתקופה שהייתי בסדנת הג'אז בכיתה י"א, המדריך דני בר חווה, שפתח לי צוהר לעולם של סגנונות, נתן לנו להקשיב לסולו מתוך The Nightfly של דונלד פייגן.
אני זוכר שאז זה העיף אותי, הרגיש לי כ"כ מושלם למרות שלא ממש הבנתי מה אני שומע.
היום כשאני מקשיב לזה אני כן מבין, ועדיין חושב שזה אחד הדברים המדהימים ששמעתי.

יש גם את Native Dancer של Wayn Shorter שזה אלבום שבו הוא פזל לכיוון המוזיקה הברזילאית ואירח את Milton Nascimento, אלבום עצום.

איזו עצה היית נותן למוזיקאים צעירים?

את אותה עצה שאני אומר לעצמי בערך כל פעם לפני שאני עולה לבמה – הדבר הכי חשוב הוא להתחבר לסאונד האישי שלך ולהתכוון לכל מילה. לקחת אחריות של מאה אחוז על כל הברה.
להבין שיש לך סאונד שאין לאף אחד אחר בעולם, אין עוד אחד כמוך.
בכתיבה זה משתקף הרבה יותר וברגע שהבנתי את זה, הצלחתי לייצר את האלבום הראשון בגלגול החדש – Sound Tracks.
לאלבום הזה הגעתי עם איזשהו חשש כי לא ידעתי איך הדברים יתגלגלו, וכל הזמן הייתי צריך לשנן לעצמי את הדברים שבאמת חשובים – אתה מדויק, ממוקד, לדברים שאתה אומר יש משמעות וכוונה, הסאונד והכתיבה שלך הם יחידים וספציפים לך.
להגיד את האמת שלך ולא לנסות אף פעם לרצות את האמת של מישהו אחר.
וכמובן לשבת ולהתאמן!

ברק וייס, חבר קרוב מאוד, כתב בזמנו בלוג של מדריך למוזיקאי שהייתי קורא באדיקות.
משפט שנשאר איתי מאחד הפוסטים שלו הוא –
"אל תשווה בין חלון הראווה של אחרים למאחורי הקלעים שלך".
אתה נכנס היום לרשתות החברתיות, ורואה את כולם מצולמים בזוויות הכי מחמיאות, הכל ערוך עד הפרטים הכי קטנים. חשוב בעיני לזכור לקחת את הדברים האלו בערבון מוגבל.
בגלל זה אני אוהב את הג'אז, שהוא In Your Face וקורה על המקום.
אי אפשר לזייף אותו, בעיני זה הדבר הכי גולמי.

מגזין מוזיקה