מגזין מוזיקה

צילום תמונת שער: משה שי.

החודש מלאו שלושים וחמש שנים לאלבום הבכורה האייקוני של "החברים של נטאשה".
אני מסתכלת על העטיפה עליה מצולמת המשפחה שלי –  אבי יעקב, אמי יונה ואחיותי חסיה ובתאל לבית חביב, ונזכרת בילדות שלי, בבית שבו גדלתי.
נזכרת בבניין שזימן אליו אמנים – שחקנים, סופרים, משוררים, עיתונאים ומוזיקאים (ביניהם החברים של נטאשה), ועבר תהפוכות וטלטלות לאורך הדורות.
אני טוני חביב, מוזיקאית פולקלור, זמרת וחלילנית ולא במקרה בחרתי בכך. זה סיפור על גלגולו של בית מיוחד ומשונה שבתוכו צמחתי לתוך המוזיקה, אבל זה גם סיפור על גלגוליה של תל אביב, שניהם כרוכים אחד בשני.

סבי, רפאל חביב ז"ל, שהיה קבלן ויזם, נחת מטריפולי בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הישר לטבורה של ת"א, קנה קרקע מהמוכתר ובנה את הבניין שמכונה בפי התל אביבים הוותיקים – "מלון חיים" ברחוב שלמה המלך 33-31, בלב תל אביב.
מבנה בצורת ח', משובץ אבנים ירושלמיות, בחזיתו בריכת דגים ומשני עבריו גרמי מדרגות המובילים לאולם כניסה מרשים עם תקרת "קסטה", מרצפות אדומות שחורות לבנות, וחלונות בהן משובצים איורים של 12 השבטים.

בשנות השישים והשבעים, כשסבא רפאל עוד היה בחיים, המקום שימש כבית החייל וסיפק הסדרי לינה לצבא. התגוררו בו אמנים מדור הלהקות הצבאיות בתחילת דרכם, ביניהם שלום חנוך, ששי קשת, טוביה צפיר, אריאל זילבר, אריק סיני, דורי בן זאב, יאיר לפיד ועוד. אלה היו חוזרים מהופעות באישון לילה לכוכיהם הקטנים בבניין ואת שעות הצהריים היו מבלים על המדרגות הרחבות בנגינה ובשירה והמקום רחש פעילות בכל שעות היום.
בפרק 6 של הסדרה "מדינת היהודים", מודי בראון מראיין את דורי בן זאב שמספר על התקופה בה התגורר בבניין: "שם היתה ההוויה התרבותית של שנות השישים שבעים, שם היו נפגשים על המדרגות ששי קשת, מוטי פליישר ושלום חנוך".
באמצע שנות ה- 70 הפסיק משרד הבטחון להעביר לשם את חייליו ואת להקות הנחל. האוכלוסיה השתנתה וסבא רפאל הלך לעולמו.

אבא יעקב ושנות השמונים

התל-אביבי של שנת 2024 הוא אדם שיודע לכלכל את עניניו הפיננסים כראוי, אבל בשנות השמונים – "תל-אביבי" היה איש חופש ויצירה והעיר היתה אקוויטניה ובה ממלכה בוהמית של – יעקב חביב, אחד משמונת ילדיו של אותו סבא רפאל ואבא שלי.
אבא יעקב שנטש את עיסוקיו ואת הקריירה שלו בתור מהנדס מזון אחרי מות אביו, ניהל את הבניין כבית תמחוי לעניים ונזקקים בשנים האלה ובהדרגה הפך את הבית למרכז תרבות עצמאי.
בהיותו איש רוח הגות ודת, היה יושב בבית המדרש שפתח בחזית הבית ומעביר בקול רועם ובסלנג עכשווי שיעורי תורה לכל מי שרוצה לשמוע.
מלבד שיעורי התורה היו זוכים האורחים המזדמנים להקשיב לקיתונות של רותחין על הממסד, בשפה מקראית מתובלת בגסויות פיוטיות, יחד עם נבואות זעם על החברה המתנוונת לאיטה.
הרוח היתה חזקה על החומר, לכן האווירה הקהילתית היתה יותר חשובה מנקיון, מהאסלות השבורות בחדרים, המסדרונות החשוכים והקירות המתקלפים.

וכך הפך הבית באותן השנים לאבן שואבת לאמני שוליים שלא נבהלו מדמותו מטילת המורא של יעקב, אנשים שהביאו את היצירה באופן בלתי אמצעי – פסלים, ציירים, סופרים משוררים ומוזיקאים, ביניהם אפשר למצוא אמנים כמו דודו ויזר, שלום גד, רוני סומק, איה קניוק, ויותר מאוחר את גבריאל בלחסן ז"ל, ולצדם גם שלל דמויות משכבת החלכאים והנדכאים של תל אביב באותם ימים – קבצנים, עורכי דין סוג ז', אסירים לשעבר, פועלים זרים ודיירים מכל העולם שמצאו בית חם ועוטף סביב שולחננו והסתובבו בחופשיות במבוכי הבניין הפועם ברוחו.

באותן שנים התחלתי ללמוד לנגן על גיטרה ואבא יעקב היה שולח אותי לנגן ברחבת הבניין שירי ארץ ישראל וניגוני חב"ד לעוברים והשבים, או שהיה פורס שולחן שבת באמצע המדרכה וקורא בקול את פרשת השבוע, כך הצליח לזמן פנימה עוד ועוד אורחים שונים ומשונים למיניהם.
כדי להאדיר את האווירה המקראית, הוסיף לתפאורה גם חיות משק – כבשים בחצר לכבוד הפסח ותרנגולות שהסתובבו בחדרים ובגג.
בתוך כל זה, אנחנו – אמי, אחיותיי, אחי ואני, חיינו יחד עם אבא בדוחק שהגיע מהזנחת חיי החומר, מתלבשים בבגדים גדולים עלינו בכמה מידות, כאלה שקיבלנו בתרומה ומתרוצצים ברגליים יחפות ומלוכלכות בבלאגן, שהרי "אין שמחה כשמחת העניים" כך היה נוהג לומר.

החברים של נטאשה – האלבום הראשון

האקלים הייחודי בחלל הבית יחד עם דמי שכירות של 250 ש"ח לחדר במרכז תל אביב היוו אדמה פוריה להצמחת אחת היצירות הישראליות הקאנוניות שהחודש מלאו לה שלושים וחמש שנה – האלבום הראשון של "החברים של נטאשה", שנכתב בין כתלי הבניין על ידי מיכה שטרית וארקדי דוכין שהתגוררו שם תקופה, עם טקסטים ואווירה ששיקפו היטב את הלך הרוח בבניין המשוגע הזה.
יעקב חביב, שלדברי דוכין היווה השראה לכתיבה באלבום, זכה להצטלם, יחד עם שתי אחיותיי הקטנות ואמי שתבדל"א, על העטיפה ובנוסף לכך הלוגו השחור לבן של הלהקה הוא עיבוד תמונה של אחותי בתאל, יושבת עם כובע קסקט על הגדר שבחזית הבניין.

הצלם שתפס את הרגע (והוא גם אחראי בין השאר גם לעטיפות האלבומים "יחס חם" של דני ליטני, "צמר גפן מתוק" של שלמה גרוניך ו"סוף היום" של מתי כספי) היה אבי גנור, שמספר: "הכוונה הייתה לצלם אותם (ט.ח – את החברים של נטאשה), אבל מהשפע הרגשי הסמיך אצל יעקב זה נראה לא נכון", ומוסיף "במשך כל סשן הצילום יעקב דיבר איתנו דברי הגות ותורה".
הבמאי אשר טללים בסדרה התיעודית על הרוק בישראל "כל האנשים הבודדים" מנציח את המפגש בין יעקב לחברים של נטאשה לאחר שכבר התפרסמו ועזבו את הבניין.

איפה הם כולם?

נבואות הזעם של אבא התגשמו, ושנות ה2000 הביאו איתם את עליית ההייטק, פשיטת יזמי הנדל"ן על העיר והשתלטות העיריה על מוסדות התרבות (תהליך שממשיך ומתעצם) ובד בבד את אובדן רוח היצירה החופשית.
כל אלה גרמו לדעיכת כוחו של אבא ומקומם של אנשי האינדי והשוליים נדחק לשוליה הגאוגרפיות של תל אביב ובהדרגה מחוצה לה, כל פיסת אדמה בעיר הפכה לנכס מניב ומטרה ליזמים.
בשנת 2006 נפטר יעקב. באחד הראיונות איתו, חזה את סופו: "הם (הממסד וגורמים שונים שאיתם היה במאבקים משפטיים) רוצים לראות אותי מת כאן על האבנים האלה".
חודשיים לאחר מכן נפטר מדום לב, בדיוק על אותן מרצפות אדומות לבנות שבאולם הכניסה.
אמא יונה עדיין מתגוררת בבניין ונהנית מששת נכדיה ואחי רפאל מעביר שם שיעורי תורה לתושבי השכונה.
הבניין הוכרז כמבנה לשימור ולאחר מאבקים משפטיים בין היורשים, במהלכם חלק ממנו נשדד ע"י עורכי דין ששמם נקשר בפרשות שחיתות, שופץ וכיום פעיל כבית דירות להשכרה. לכאורה עוד בניין סטנדרטי בתל אביב של ימינו, אבל כל עובר אורח סקרן שמציץ פנימה, מקבל משב רוח מכנפי העבר שמרפרפות על פניו.

כך, בצל המאורעות וההתרחשויות שצמחתי בתוכם, הפכתי עם השנים למוזיקאית פולקלור – זמרת וחלילנית בהרכב לדינו ויוונית – Babesa rebetiko Ensemble – שבו אנחנו מנגנים רבטיקו – בלוז טברנות של אנשי המעמד הנמוך ביוון של שנות ה-30,
ובתזמורת כלי נשיפה צוענית בלקנית – "פאםפאח אורקסטרא!" – איתם אני מופיעה בפסטיבלים ומופעי רחוב.
בחרתי להפוך למורה למוזיקה ומנחה הרכבים ומקהלות לבני נוער וילדים.
דרך המוזיקה, התלמידים שלי והקהל, אני מחייה את הרוח הקהילתית-בוהמית-צבעונית שהביא איתו הבית שבו גדלתי.