השבוע בפינת הראיונות אני שמח לארח את רעות זורמן, יוצרת, זמרת וגיטריסטית.
רעות תספר לנו על הסינגל החדש (והמצוין) שלה, "האמנתי (נכנסת לי לחלום)", על המסע המוזיקלי שהביא אותה להקליט אלבום, על המשפחה המוזיקלית ועל איזה פדאל גיטרה היא הייתה לוקחת לאי בודד.
געגועים לבמה
היי רעות, נעים להכיר! מתגעגעת להופעות?
לפני הקורונה הייתי מופיעה המון. ככל שהזמן עובר הגעגוע לבמה מתעצם.
הקשר עם הקהל בהופעה מאד משנה, הדרך שבה האנשים מגיבים למוזיקה.
בתקופה שבין שני הסגרים יצא לי להופיע עם מישהי שאני מלווה אותה, ולנגן את "לא מגיעה" ו"דרך מים", שני הסינגלים הראשונים שלי, והתגובות שקיבלתי מהקהל היו מדהימות, ראיתי עליהם שהם חיכו לשמוע את השירים האלו בלייב.
אני מסכים לגמרי, כל האינטראקציה וחילופי האנרגיות עם הקהל לאורך ההופעה, ממש חסר.
את אוהבת יותר הופעות שאת הגיטריסטית המלווה בהן, או הזמרת הראשית?
שאלה מצוינת. בתור גיטריסטית כיף ונוח לעמוד בצד של הבמה, גם אין מחויבות למיקרופון מבחינת התנועה, אז אפשר להשתולל יותר על הבמה.
בתור זמרת אני מובילה את ההופעה, הכל על הכתפיים שלי. אחרי שהוצאתי את שני הסינגלים הראשונים, פתאום הרגשתי את כובד האחריות.
ברור שיש עלי אחריות גם בתור גיטריסטית, אבל היא אחרת.
בהופעות שלי ההרגשה היא אחרת, לטוב וגם לרע.
היו לי הופעות סולו, רק אני והגיטרה, בכל מיני בתי קפה שלא ממש ידעתי אם הקהל מקשיב לי או לא והיו לי הופעות שבהן אנשים דיברו איתי אחרי ההופעה עם התלהבות של ממש.
חלק מההופעות שבהן ניגשו אלי בסוף היו אלו שבהן לא הייתי בטוחה אם מקשיבים.
באופן כללי אני מרגישה שיש לי יותר חיבור עם הקהל בהופעות שלי באמצעות הטקסטים, לשם הולכת רוב ההתייחסות.
בשורה התחתונה, אני אוהבת להופיע גם כמלווה וגם בתור המופע הראשי.
בהופעות הסולו שלך, את מרגישה שאת שמה דגש גדול יותר על השירה וההגשה מאשר על תפקידי הגיטרות?
הופעה שלי היא הופעה גיטריסטית, תפקידי הגיטרה והשירה שזורים אחד בשני, ככה אני מלחינה.
בהופעות בלי להקה אני לא יכולה מן הסתם לצאת להרבה סולואים במהלך השירים, למרות שהיו לי גם כמה הופעות מוצלחות עם לופר.
היו לי הופעות עם כל מיני מלווים ושיתופי פעולה, אבל לרוב עד עכשיו הייתי מופיעה לבד.
עכשיו יש לי להקה, ואנחנו רק מחכים להזדמנות להופיע.
הסינגל החדש – "האמנתי (נכנסת לי לחלום)"
הקשבתי לסינגל החדש שלך, מאד אהבתי, הוא הכניס אותי בבת אחת לאווירה מרחפת והתפקיד של הגיטרות שם מאוד מעניין
כיוונתי את הגיטרה בשיר הזה לכיוון Open A (לגיטריסטים בינינו – EAEAC#E).
אני חושבת שבנגינה בכיוונים פתוחים, הרבה אינטואיציה מעורבת, ולאו דווקא תיאוריה.
יש לי את הצד התיאורטי, אבל לרוב כשאני כותבת אני אוהבת להסתמך על החושים, ורק בסוף לנתח מה עשיתי.
יש גיטריסטית שאני מאוד אוהבת, Kaki King, שגם משתמשת המון בכיוונים פתוחים.
המון מוזיקאים גדולים אומרים שצריך ללמוד ולצרוך ידע, וכשאתה מנגן/כותב/מאלתר, פשוט לשכוח הכל ולתת לידע המוטמע לעשות את שלו
אני הכי מבוססת על לא לנתח את מה שאני עושה תוך כדי התהליך.
אחרי שהתחלתי ללמוד ברימון התחלתי גם להבין מה אני עושה מבחינת תיאוריה.
הגעתי לשם על תקן זמרת יוצרת, ובסוף מצאתי את עצמי מלווה את כולם בגיטרה. בתקופה הזאת הייתי רק על גיטרה אקוסטית, ולא השתמשתי בכלל במפרט.
אחרי רימון למדתי אצל עמית ארז, שהתעקש לשים לי מפרט ביד. בסיום התקופה אצלו הרגשתי שאני ממש יכולה לקרוא לעצמי גיטריסטית.
אגב רימון, הגלגול הראשון של "האמנתי" היה בעצם שילוב של שני תרגילי כתיבה שנתנו לי בשיעור.
הראשון היה לכתוב על חלום במודוס מיקסולידי (בהשראת Tomorrow Never Knows של הביטלס) והשני (שאיחרתי בהגשה שלו) היה לכתוב שיר בכיוון פתוח (Open Tuning).
כיוונתי את הגיטרה ל- Open A, ועל ההתחלה היו ניצנים של "האמנתי".
תהליך העבודה
את הסינגל הפיק אור בהיר, איך היה לעבוד איתו?
היה חלום. עבדנו באולפני פלוטו.
אור הוא גיטריסט מעורר השראה מבחינת יצירתיות, היה לי ממש כיף לשבת איתו ביחד ולעבד את השירים לאלבום.
לדוגמא, ברקע של "האמנתי" יש סאונדים מוזרים שהם רעיון שלו. הם נוצרו משימוש בפדאל Whammy שמעבירים לו את מצבי הפיטץ' באמצע של הצליל, עם Delay על זה, כמובן, שיהיה כיף.
העבודה עם אור הייתה פשוט בית ספר מבחינתי. כל העיבודים היו תוצאה של ניסויים ומשחקים באולפן.
הגענו לדברים שלא הייתי חושבת עליהם בכלל מבחינת עיבוד.
הכיף הגדול הוא ליצור ביחד, חוויה שלא הייתה לי לפני.
כמה זמן עבדתם על האלבום?
שנתיים. שנה לכתיבה של כל העיבודים והשנה הנוספת הייתה העבודה עם הנגנים וההקלטות.
אח שלי (איתמר זורמן) גם הוא ניגן באלבום. הוא כנר מדהים, זה פשוט לא הוגן 🙂
ראיתי גם שאבא שלך כתב את העיבודים לכלי המיתר
כן, אבא שלי (משה זורמן – מלחין, מעבד, מנצח ומרצה עטור פרסים) הכי חמוד בארץ.
היה לי תענוג לעבוד איתו. שבועיים לפני ההקלטות הוא כתב את העיבודים ובסוף ישבנו על הכל ביחד.
הבית המוזיקלי
אז ההורים שלך בטח לא התאכזבו כשהבנת שאת רוצה להיות מוזיקאית
אצלנו בבית כולם למדו מוזיקה קלאסית, כולל אותי (אמא של רעות, ד"ר אסתרית בלצן היא פסנתרנית קלאסית רבת פעלים).
מגיל 7 עד 11 למדתי מוזיקה. בהתחלה חלילית ואח"כ גם פסנתר. לא הרגשתי חיבור וגיליתי שמוזיקה קלאסית זה לא מה שהכי מרגש אותי. מוזיקה נמצאת אצלי בדם, אבל כנראה שמוזיקה קלאסית פחות.
אמרתי להורים שאני לא רוצה לנגן, ואצלי בבית זה היה נחשב כמרד.
בשלב מאוחר יותר, לקראת גיל 16, הגעתי בצורה עצמאית לגיטרה.
ההורים תמיד הזהירו אותי שמוזיקה זה מקצוע קשה, ואמרו לי לדאוג גם להכנסה נוספת לביטחון, מפני שהופעות הן לא דבר מסודר. התקופה שעוברת עלינו בחודשים האחרונים מוכיחה עד כמה הם צדקו.
אלבום, אישיות, פדאל
שאלה לסיום – את צריכה לגור על אי בודד למשך שנה. איזה אלבום היית לוקחת איתך, איזו אישיות שתארח לך חברה ואיזה פדאל גיטרה?
(לאחר התלבטות קשה מצדה, הרשיתי לרעות להגניב איתה לאי אלבום נוסף, ועוד אישיות אחת, מה לעשות, אני נחמד)
אלבום
האלבום הראשון הוא In Rainbows של Radiohead
והשני הוא Scarlet's Walk של Tori Amos, הייתי חורשת את האלבום הזה במשך תקופה ארוכה.
אישיות
אני רוצה להביא איתי לאי הבודד את St. Vincent, אני יכולה לדבר איתה שנה.
איתה אני רוצה גם את Matt Bellamy (הסולן, הגיטריסט והכותב הראשי של להקת Muse).
הייתי יושבת איתם וחוקרת כל היום מה הולך להם בראש. שניהם גאונים משוגעים בעיני, מבחינת נגינה ושימוש באפקטים. הייתי גם שמחה שיעשו דו קרב גיטרות ביניהם.
פדאל
אפשר מולטי? (לא הרשיתי לה).
אם בכל זאת כן, הייתי לוקחת את ה- M9 שלי (של Line 6), יש בו הכל. השתמשתי ב Particle Reverb מתוכו ב"האמנתי", ריוורב כזה שנשמע כמו תזמורת שלמה.
אם אני צריכה רק פדאל אחד, הייתי לוקחת ריוורב, את ה- ShimVerb של Mooer, הוא עושה בערך את הסאונד ריוורב שיש ב"האמנתי".
למזלי אני אוכל להשתמש באוברדרייב מהמגבר שיחכה לי באי! התלבטתי אם לקחת את ה Dirty Robot שלי, אפקט סינתייסזר/פאז, אבל הוא פחות סטייל אי בודד, ים, קוקוסים וכו' 🙂
רעות, ממש נהניתי לדבר איתך, המון הצלחה עם הסינגל והאלבום!
