(צילום תמונת שער: יעל שלח)
השבוע היה לי את העונג לארח את דניאלה תורג'מן, יוצרת מוכשרת שהוציאה לפני כמה חודשים את האלבום השני שלה, "ארץ ים".
דניאלה תספר לנו על ההשראה לאלבום, תהליך העבודה עליו, על פסק הזמן מהמוזיקה והחזרה וכמובן, על איזה ספר היא הייתה לוקחת איתה לאי בודד.
ממש אהבתי את האלבום החדש שלך, "ארץ ים" ואת הכיוון היותר אלקטרוני שבחרת. מעניין לשמוע את ההבדלים בינו לבין האלבום הראשון שלך שהיה כולו אקוסטי.
זה עניין של כוונה. את האלבום הראשון לא הייתה לי שום כוונה להפיק, פשוט רציתי להוציא את השירים החוצה בצורה הכי מהירה שאפשר ובהתחלה לא חשבתי להוציא אותם בתור אלבום בכלל. השירים בו הם גם יותר "גיטר אוריינטד" מהשירים של "ארץ ים" שככל שעבדנו עליהם הרגשנו שהכיוון החשוף והמינימליסטי פחות מתאים להם.
תהליך הכתיבה של האלבום הנוכחי היה שונה גם הוא?
כן. בגדול אני כותבת שירים באנגלית על הגיטרה ובעברית על הפסנתר. זאת מעין חלוקה שכזאת שקיימת אצלי במוח.
לא ניגנתי באף שיר ב"ארץ ים", זאת הייתה ההחלטה שקיבלתי. את הכל ניגנו המפיקים, רציתי לראות מה זה יעשה לשירים וכתוצאה יש המון סינטים ומקלדות.
לעומת זאת האלבום הראשון מכיל שירים שכתבתי בגיל 14-15 אז הכל מגיע מנקודת מבט שונה, משלב שונה בחיים.
האלבום שאב השראה מספר שנקרא גם הוא "ארץ ים"?
כן, זו טרילוגיית ספרים שנכתבו ע"י אורסולה לה גווין, סופרת מקליפורניה בשנות ה- 70. בן הזוג שלי קרא אותם בזמנו ונסחפתי לתוכם. הם בעקרון ספרי ילדים אבל הם מאד רוחניים ומיסטיים. הם מספרים על מסע של קוסם בארץ פנטסטית, על כל ההרפתקאות שעוברות עליו וכל הדמויות המעניינות שהוא פוגש בדרך. דמות אחת לדוגמה היא ה"צל" שכל הזמן אורב לו ומתגנב מאחוריו. השיר "רוח" באלבום מדבר בדיוק על זה, על הרוח הזאת שמנסה לפתות אותך לכל מיני מקומות. זה יכול להישמע כאילו אישה שרה את השיר לגבר, אבל במקור מדובר בצל של בנאדם, הרוח שלו שאומרת לו "תיגע בי", אבל הוא בעצם לא יכול.
תוך כדי הכתיבה של השיר ("רוח") פתאום הבנתי שאני גם כותבת את השיר לבן הזוג שלי ושנוספה לו עוד משמעות.
"רוח" הוא השיר שמרגיש לי הכי קשור לספרים.
אורסולה לה גווין נתנה בספרים ייצוג ממש יפה לעובדה שיש אצל כל אחד מאיתנו את התהומות, הרחשים הפנימיים האלו שמניעים אותנו שהם גם הרבה פעמים הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על החיים, מה קרה לנו, מה יקרה לנו, מי אנחנו. היא הצליחה לדבר על המסתורין של הנפש שהרבה פעמים קשה לגעת בו ואולי אפילו לא צריך.
האלבום מרגיש מאד סיפורי, הוא ממש לוקח את המאזין למסע
זה לגמרי אלבום קונספט מכמה כיוונים. קודם כל הרבה מהשירים נכתבו באותה תקופה סביב אותו נושא והשירים הפכו למעין מקשה שכזאת. לי יש נטייה לזרוק את השירים לכל מיני כיוונים ויונתן (דסקל) ונמרוד (בר) המפיקים החליטו לתת להם לדבר אחד עם השני ובזכות זה קיבלנו כיוון יותר קוהרנטי. סאונדים מסוימים, לדוגמא, חוזרים בשירים שונים.
באלבום מעורבים הרבה אנשים מוכשרים, תוכלי לספר קצת עליהם ועל תהליך היצירה שלו?
התחלתי לכתוב קצת בעברית ובשלב מסוים החלטתי ללכת לסדנת כתיבה של שלום גד שהוא מוזיקאי וכותב מדהים. בסדנא כתבתי כמה שירים חשובים באלבום, ביניהם "אדמה רטובה".
סדנת הכתיבה בשילוב העבודה עם "ארמון", הלהקה שאני שרה בה בשנים האחרונות, עזרו לי להבין שאני יכולה לכתוב בעברית. זה הרגיש לי גם כמו לחפש סאונד חדש.
אני שרה באנגלית כל החיים, ממש מגיל 10 אבל משהו עם העברית דרש פיצוח מכל הבחינות, הפקתית ונפשית.
התחלתי לנגן את השירים שכתבתי עם תאי ניקריטין, נגן עוד (Oud) ובוזוקי שהוא חבר ילדות. עשינו בין השאר ביצוע ל"אדמה רטובה" והבנתי שיש כאן משהו, שאני אוהבת את השירים ורוצה להמשיך לעבוד עליהם.
בגלל שלא חשבתי שאני פסנתרנית מספיק מיומנת כדי להקליט את השירים בעצמי פניתי ליונתן דסקל שהוא חבר ופסנתרן מדהים וביקשתי ממנו עזרה. תוך כדי העבודה יונתן הפך להיות המפיק של האלבום באופן רשמי ובאיזשהו שלב צירפנו את נמרוד בר שהוא חבר עוד מימי Tiny Fingers, הרכב שהייתי חברה בו.
תהליך העבודה איתם הרגיש לי מאד אינטימי, אני חושבת שזה חשוב לשאוף לאינטימיות כשעושים מוזיקה ביחד.
זה איזון עדין. בגלל שאני אוהבת את מה שיונתן ונמרוד עושים היה לי חשוב שהם יבואו כמה שיותר לידי ביטוי באמצעות השירים והקול שלהם נשמע באלבום בעקבות אינטימיות שנוצרה. לא פשוט לשמור עליה במשך השנתיים שבהן מפיקים את האלבום.
עוד מוזיקאים שתרמו לאלבום מהכישרון הגדול שלהם:
תמוז דקל (גיטרה ועיבוד ב"ארץ ים")
תאי ניקריטין (ג׳ורה ב"אדמה רטובה")
קרן דן ומעיין ליניק (קולות ב"אדמה רטובה")
טל כוכבי (תופים ב"אדמה רטובה" ו"שום דבר לא עוזר")
האלבום הראשון שהוקלט למגירה וההפסקה מהמוזיקה
הייתי אחרי תקופה עם Tiny Fingers שכללה הרבה הופעות ויציאה לעולם מהבועה הסגורה שלי, והרגשתי שאני רוצה לעשות הפסקה מהמוזיקה, להתייצב רגשית ולהבין מה אני באמת מחפשת.
הקלטתי את האלבום הראשון בידיעה שאני לא מוציאה אותו ומפסיקה לעשות מוזיקה אחריו. כל השירים שבו הם טייקים ראשונים שהקלטתי באולפן הביתי של עידן הרט, אליו הגעתי דרך חבר.
אחרי בערך ארבע שנים של מסעות וטיולים חזרתי לארץ והשמעתי לחברים את השירים, שאני בכלל התייחסתי אליהם כאל סקיצות. התגובות היו ממש טובות ובעקבותיהן החלטתי להוציא את השירים כמו שהם, בלי לחשוב יותר מדי.
אז אחרי שהקלטת את האלבום טסת לחו"ל?
עזבתי הכל וחיכיתי שהמוזיקה תקרא לי בחזרה. הרגשתי שמשהו בי עייף וקצת שברירי ושאני רוצה לשחרר את האחיזה ואת הזהות הזאת של המוזיקאית. חיכיתי לקול פנימי אותנטי שיגיד לי שיש רצון. להיות יוצר זה לחוות הרבה גלים של השראה ואז פתאום צורך להניח לדברים. אלו חיים מאד מעניינים.
וכשחזרת הרגשת שהמוזיקה קוראת לך בחזרה?
כן. חזרתי להיות בקשר עם החברים מ Tiny Fingers, התחלתי לשיר עם "ארמון", הוצאתי את האלבום באנגלית. זאת הייתה מן שמחה כזאת, קצת כמו להיוולד מחדש. לחזור לשיר וללמד.
את מלמדת פיתוח קול?
כן, עם השנים התחלתי ללמד. גיליתי שרוב האנשים שבאים אלי הם יוצרים, אנשים שכותבים, כמו אמרי (אמרי כהן).
אני אוהבת לעשות סשנים ארוכים עם אנשים, של שעה-שעתיים. אני מרגישה שזה ממש מפרה גם אותי.
העבודה עם היוצרים היא בעיקר על הכתיבה עצמה. מגיעים אלי הרבה פעמים עם בית, פזמון, או רק מנגינה.
אני אוהבת לתת לאנשים ספייס כדי להבין מה רוצה להיכתב, מה רוצה לצאת החוצה, זה יותר לתת לאנשים להרגיש בנוח ולבטא את הדברים בדרך שלהם. לכל אחד יש שפה משלו, קול ייחודי משלו.
תוכלי לספר קצת על הלייבל שמייצג אותך, "אווזה"?
אווזה זה לייבל חדש יחסית שמנוהל ע"י שחר זלצמן שהוא גם המנהל של "ארמון". הוא ורועי חרמון הקימו אותו ביחד.
זה סוג של קולקטיב ששחר מנהל בצורה נדיבה ומדהימה עם תחושת שליחות שכזאת, להוציא מוזיקה בעברית.
יצאו משם אלבומים של יוגי, בן גולן, רועי חרמון, ארמון, שלי. כולנו ביחד מנסים לבנות משהו.
ראיתי שהוצאת כמה קליפים, אחד הוא של שיר הנושא, "ארץ ים". איפה צילמתם אותו?
הקליפ ל"ארץ ים" היה סגירת מעגל נורא יפה. הבמאית, יאסו טסל, היא מעין הוד, המקום שבו גדלתי. היא צעירה ממני בעשור ואני מכירה אותה בתור ילדה קטנה.
יצרתי איתה קשר לגבי צילום של הקליפ והיא הציעה שנצלם אותו בחוף של עתלית, שזה המקום שכל הילדים של עין הוד תמיד הולכים אליו, המקום שגם שתינו גדלנו בו, כל אחת בתקופתה.
הקליפ מתאר את החוויות שעברתי בשנות הנערות שלי ואת החיבור החזק עם הטבע.
"ארץ ים" הוא לא שיר פשוט בכלל מבחינת הטקסט, כתבתי אותו על סוג של דיכאון שבן הזוג שלי היה שרוי בו, על ההשפעות שלו על הקשר שלנו ועל התחושות שהיו לי באותה התקופה.
אני מרגישה שגם העיבוד של השיר וגם הקליפ עטפו את המסר במעין רוך שכזה, החזירו אותו למקום קצת יותר תמים.
איזו מוזיקה את אוהבת לשמוע?
אני מאוד אוהבת מוזיקה אלקטרונית ישנה, של מכונות אנלוגיות.
יש אמן שנקרא ריי לינץ' (Ray Lynch), הוא היה מוזיקאי קלאסי מהאייטיז שעשה מעבר למכונות אלקטרוניות. יש במוזיקה שלו הרמוניות קלאסיות מצד אחד ומכונות תופים מצד שני, הוא היה מהראשונים שהתחילו לשחק עם זה. אמא שלי אהבה אותו וניגנה אותו בלידה המאוד ארוכה שלי שהייתה בה המון מוזיקה.
חוץ מזה אני אוהבת זמרות כמו בילי הולידיי, שומעת לאחרונה את הזמרת של Big Thief – אדריאן לנקר (Adrianne Lenker).
אני אוהבת לשמוע דברים שיש בהם רגש קרוב כזה וגם גרוביות נעימה, סוג של זן. מאוד אוהבת את הקוקטו טווינס (Cocteau Twins), יש להם זמרת מטורפת.
בתקופה האחרונה אני שומעת כל יום סוג של מנטרה הודית של 20 דקות. זאת מוזיקה של מלחין בשם קרייג פרוס (Craig Pruess) שעשה פרוייקטים מאוד מיוחדים עם זמרות הודיות. זה נשמע כמו Drone (צליל אחד ממושך) אבל זה הרבה מעבר. כשאני שומעת את הזמרות ההודיות שרות אני מרגישה שהקול שלהן הוא אינסופי כמו הים, כמו השמיים. זה לוקח את המוזיקה למקום מדיטטיבי, יש שם גובה שאני אוהבת מאוד.
שאלה לסיום – את צריכה לגור על אי בודד במשך שנה. איזה אלבום היית לוקחת איתך, איזו ישות (אמיתית או בדיונית) שתארח לך חברה ואיזה ספר?
נראה לי שהספר יהיה הסיפור שאינו נגמר, זה ספר מדהים שאני יכולה לקרוא שוב ושוב.
הישות – בא לי להגיד – הילדה שעוד אין לי, בא לי לקחת את הילדים שעדיין לא עשיתי. אני לא יודעת אם יהיו לי ילדים, אבל זה מה שעולה לי.
את האלבום השארתי לסוף כי זה הכי קשה. אני חושבת שאקח אלבום של ז'ובים כדי שאוכל לשמוע בוסה נובה שתשאיר אותי תמיד במצב רוח טוב.
